<h1>סמ"ג לאוין סימן קל"ז</h1>
<h2>דף ו:</h2>
ומעשה היה בבית רב מרי בר רחל שמלחו בשר שחוטה עם בשר טריפה, בכלי מנוקב שאין לחוש לדם, ואסרה רבא מדתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן, וציר נוח לבלוע יותר מן הדם, [הטמאים], פירוש שכתוב בשרצים הטמאים לכם בכל השרץ והה"י יתירה לרבות כל אלו, פירוש קיפה דקדקת שבשולי קדירה הנלעז פונדרי"לא (חולין קי"ב ב' ורש"י ע"ש). ואומר הרי"ץ (תד"ה ורוטבן) כי ודאי ממשרת אנו למידין טעם כעיקר בכל התורה כולה בפסחים (מ"ד ב') והוצרך כאן לרוטבן וקיפה שלהן להשמיענו דמיחוי כממש אם המחה [את] השרץ וגמעו לחייבו על השתייה כעל האכילה, ולפנים בפרק העור והרוטב (ק"כ א') מביאו על הממחה את החלב וגמעו, ודבר זה לא הייתי רואה מריבוי ציר, שהייתי מעמידו בהקפהו ואכלו, וציר ורוטב וקיפה מתרבים מריבוי אחד כי שקולים הם.
ובשר שחוטה שנמלח עם בשר נבילה אפילו בכלי מנוקב כבר בארנו [הו' בחולין קי"ב ב'] שהשחוטה נאסרת מן התורה דצירן של טמאים מן התורה ואם ספק לחומרא, אבל דג טהור שנמלח עם דג טמא אסור מדרבנן דציר דגים טמאין מדברי סופרים כמו שאומר בפרק גיד הנשה שאני ציר דגים דזיעה בעלמא הוא, ואם ספק לקולא כמו הרינג"י וציפל"י וסלמו"ן שהגוים מוכרין מלוחין וספק אם מלחו עמהן דגים טמאין נהגו העם לאוכלן שמותרין מספק (ע"פ סה"ת סי' ס"ז), אעפ"י שבת"כ דורש בפרשת דגים טמאים (שמיני פרשתא ג' ה"ח) שקץ (הוא) [הם] לכם, לאסור צירן ורוטבן וכו' אסמכתא בעלמא היא, אבל הדרשה שדרשנו גבי נבילה דרשה גמורה היא כמו שמוכיח בפרק ראשון של מסכת בכורות (ו' ב') שמקשה שם למה צריך פסוק לאסור חלב בהמה טמאה מה נשתנה מציר שאנו דורשין לאסור מהטמאים (ע"פ תד"ה שאני). שתי חתיכות בשר זו ע"ג זו והעליונה מלוחה ופולטת על התחתונה יחזור וימלח התחתונה והכל מותר (ע"פ סה"ת סי' ס"ט).
